נדיה. שם זמני

אין הרבה סרטים שאני יוצאת מהם עם כ"כ הרבה תחושות ומחשבות.

נדיה שם זמני הוא סרט שללא ספק הצליח לעורר אצלי מחשבות ורגשות בנוגע לנושאים שהסרט עוסק בהן.

ולפני כל אלו, הצליח לרתק אותי למסך, לעורר סקרנותי, לגרום לי "להשלים פערים" (למלא לבד את החסר) של תכנים שככל הנראה בכוונה הוחסרו מהסרט, כדי לעורר את מחשבת הצופה, וליהנות מהעלילה והמשחק המצוינים.

תמונה שצילמתי בהקרנת הבכורה:

"נדיה שם זמני" הוא סרטה של הבמאית טובה אשר (בהפקת תותים הפקות בע"מ), אשר יצא להקרנות בבתי הקולנוע בישראל לאחר סבב פסטיבלים מובילים בעולם.

"נדיה – שם זמני" הוא זוכה פרס פורום המבקרים לסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2015.

האם יכול אדם לברוא עצמו מחדש מבלי להתמודד עם השלכות עברו?

וכאשר שולח העבר זרועותיו להווה, האם ניתן להכיל את שתי הזהויות יחדיו מבלי שתקרוס המערכת כולה?

תקציר הסרט

מאיה היא כוראוגרפית ירושלמית, שחולקת את חייה עם בעלה יואב ושני ילדיהם. היא חיה שנים רבות בזהות בדויה, דבר שאינו ידוע אפילו לבני משפחתה הקרובים ביותר. הסרט מתרחש בשתי תקופות שונות בחייה: עברה כנערה צעירה, הנסתר ממשפחתה, וההווה שלה כאישה ואם לשני ילדים, כוריאוגרפית מצליחה. בגופה היא מביעה את מה שנאסר עליה לומר. היא רוקדת כדי לשכוח.

לאחר כעשרים שנה העבר שלה מתעורר לחיים. יואב בעלה מבחין כי משהו מטלטל את נפשה, החיים בבית נראים בלתי אפשריים, על סף קריסה. האם תוכל מאיה להתגבר ולמצוא דרך להמשיך? ואם לא, לאן היא הולכת מכאן? מאיה מבינה כי אין לה עוד חלק בחיים שהיא עצמה יצרה.

דבר הבמאית

העיסוק בקולנוע אינו חדש לי. ובכל זאת לקח לי זמן לא מבוטל לקבל החלטה לקחת את המושכות ולהתיישב בכיסא הבמאית. אז מה הביא לכך? במובנים רבים גם אני לעולם לא אדע. אבל ללא ספק הייתה נקודה שבה הכעס שעוררה בי המציאות שמסביב, והצורך לבטא את הכעס הזה בשפה שהיא שפתי, הגיעו לנקודה קריטית, וכך יצא לו לדרך תסריט.

כאשר הצגתי את התסריט בפני ועדה מקצועית באחד מיני פיצ'ים רבים, נשאלתי על ידי אחד מחברי הוועדה באיזה מובן הסרט הזה הוא סרט אישי, הוא חשב כמובן ששאל שאלה קשה ומכשילה, אבל אני דווקא מאוד שמחתי לקראתה ובלי להתבלבל הסברתי לו שהסרט הזה אישי כי הוא מטפל בנושאים היקרים ביותר ללבי, בשאלות של זהות, בצורך של אדם להמציא עצמו מחדש, בחוסר המוכנות של החברה לקבל את האחר, בחיים בסביבה שהולכת והופכת נטולת סובלנות ונעדרת חמלה. אבל בראש ובראשונה הסרט הזה אישי, הסברתי, כי הוא סרט על אימהות ובנות. הסרט הזה הוא על אמאל ונדיה, על מאיה ויעלי וגם, איך אפשר שלא, עלי ועל בתי )שהייתה שותפתי לכתיבה). בסרט הזה ביקשתי לא רק להציג ביקורת חברתית על מקום שהולך ומדרדר אלא גם, אל מול הנרטיב הגברי והכוחני שהתהווה במחוזותינו, להצביע על אלטרנטיבה כמעט חתרנית, אלטרנטיבה נשית, כזו שבמרכזה מחילה.

בימוי: טובה אשר

תסריט: ענת אשר, טובה אשר

צילום: טליה "טוליק" גלאון

עריכה: יאיר אשר, טובה אשר

מוסיקה מקורית: רן בגנו

הפקה: אסתי יעקב-מקלברג, חיים מקלברג, רותי כץ

תותים הפקות בע"מ

שחקנים:

נטע שפיגלמן

עודד לאופולד

עלי סולימן

דני גבע